התאבלות היא למעשה ביטוי של אהבה וקשר.   לבה של תגובת השכול משקף את האופן של הקשר לאדם שאיבדנו ולכן ישנה תחושה של תעתוע בהתאבלות על תינוק שנפטר בעודו ברחם. מידת האהבה והקשר עומדת כאן גם כמעין שאלה ציבורית האם אכן היה זה אדם, ילד, תינוק להוריו, עובר, נפל? האם אלו שהם הורים שאיבדו תינוק? או ש"אינו בר קיימא" עד היותו בן שלושים יום. 
כשזוג בחיפה מחליטים לקיים לוויה, שבעה וקבורה עבור התינוק שלהם שנולד ונפטר בשבוע 32 להיריון, מה אומרים לעצמם השכנים ממול שלפני שנה בדיוק עשו בשבוע 29 הפסקת הריון בגלל מום חמור?  
האם הגודל קובע? מהצד נדמה לנו שכן, אולם מעדויות רבות אני אומרת, לעוצמת החיבור והקשר אין קשר ממשי למספר ימי ההיריון או למספר הסנטימטרים. 
העדרם של טקסים ברורים משאיר את ההורים שרק עתה ילדו-איבדו תינוק, בתוך חלל של רִיק שעולה על גדותיו בעצב וכאב שאין עבורם נתיב. כלואים בתוך הרִיק שלכד אותם הם מחפשים במה להיאחז ומוצאים את עצמם עומדים בפני השאלה האם להיאחז בהמשך החיים – כלומר, לחזור מהר לתפקוד בבית, לעבודה, לדוקטורט שאולי זו הזדמנות לא לעצור אותו,  או דווקא להיאחז בעצירתם של חיי היומיום ולהתמסר לכאב.  במקרים אחדים נדמה שהשאלה הזו איננה, כי זה לא היה תינוק אלא זה,  ובגלל זה לא עוצרים את החיים. צריך אולי להתאושש, בכל זאת זו הייתה לידה. אבל אין סיבה לעצור.  

אנחנו רגילים שצריך לבחור במסלול אחד ומתבקשים להגדיר את הדבר האחד שאנחנו מרגישים ברגע מסוים. אבל זה לעולם לא דבר יחיד אלא ריבוי, ובעקבות אובדן תינוק זה נהיה מובחן עוד יותר- חוויה היא של ריבוי מצבים פנימיים שנדמים כסותרים זה את זה, מתקיימים ומורגשים בו זמנית: הרצון לשכוח מופיע יחד עם פחד לשכוח וצורך עז ביצירת זיכרונות, ניסיון להמשיך הלאה בו בזמן עם הדחף לעצור הכל, הרצון לתת שם לתינוק, להיות זו שקוראים לה אמא שלו משתתק לנוכח האימה שהאמירות הברורות יהפכו לזהות ישבשו את כל החיים והכאב לא יעזוב לעולם.          

אני מוצאת שההכרה באמביוולנטיות התמידית היא אחד הדברים שתומכים בהורים בתקופה המפוצלת שאחרי לידה שקטה.  זה עוזר לקונפליקט שמופיע עם כל שאלות ה 'מה שלומך?' במצבי הצבירה השונים שלהן.  הנה מה שהורים שאיבדו תינוק, מתארים:   " אם אגיד שאני בסדר זה בשבילי להרגיש שאני משקרת או מסתירה או לא אמיתית כמו שאני רגילה.  אני גם לא יכולה להגיד 'לא בסדר' כשאפשר לראות שבעצם אני בסדר - הנה אני מתפקדת."  "אני לא יכול להגיד למישהו בעבודה שעובר ושואל לרגע מה שלומי שאני כל הזמן חושב על מה שהיה, שזה לא עוזב באמת ושבכל רגע שאני לא עסוק במשהו אחר – זה מופיע."    "לומר רק "אני בסדר" לא מותיר פתח בשבילי להיות גם לא בסדר ולא מותיר פתח לשיחה על רגעים קשים. להגיד שאני - לא בסדר/לא טוב/על הפנים -   מותיר אותי פגיעה מדי ברגעים האלה ואני אומרת את זה ובורחת. שלא ירחמו עלי יהפכו אותי למסכנה ישלחו אותי הביתה לנוח או לטיפול כזה או אחר."
אחד הדברים שפגישות B.O.T מציעות במקרים כאלו הוא לבנות משפטי תגובה שמביעים את האמביוולנטיות. כלומר לחפש לזהות ולהבחין בסוגי ומאפייני הרגשות והדחפים שמופיעים בו זמנית ולהציב אותם ביחד מולנו כך שאפשר יהיה לראות אותם מתקיימים יחד, ובשלב הבא  לבנות דוגמאות של משפטי תגובה שאינם מפצלים, לדוגמא: "כשאני עסוקה בתוך בניית הפרויקט אני לגמרי במיטבי, אבל ברגע שאני לא - אני שוב מרגישה ריקה."  "יש רגעים שאני מפחדת שאני מאבדת את עצמי ולא יודעת אם אשוב להיות ה'אני' שהכרתי. אבל רוב הזמן אני ממש בסדר, אפילו שמחה"

התאבלות, חשוב להבין, היא תהליך טבעי של אורגניזם חי כתגובה לחוויית אובדן.  תהליך אבל, אבל על כל אובדן שהוא, צריך את הזמן שלו והמצוקה תופיע אם חווית האובדן קיימת אך אינה מזוהה על ידי האדם ככזו ולכן לא קורית פעולת ההתאבלות, או במצבים בהם האדם עצמו אכן מזהה את חווית האובדן והצורך באבל אך מתוך נסיבות חיים מסוימות או מנהגים חברתיים נמנעת ממנו האפשרות הזו.  קונפליקט פנימי שכזה הינו לא פעם מנת חלקם של הורים לתינוק שנפטר ברחם, או סמוך ללידה.

​

לאורך העשורים האחרונים עסקה הפסיכולוגיה רבות במיפוי שלבי האבל כדי ליצור הבחנות בין אבל נורמאלי לתגובות אבל פתולוגיות.  בולבי ציין ארבעה שלבים לאבל וקובלר-רוס הבחינה בחמישה. Middleton  סיווג את הביטויים הפתולוגיים באבל, קלאס וסילברמן מדברים על התהליך הנורמלי של קשר מתמשך עם הנפטר.    יש ויכוח האם זה נכון להגדיר תגובות אבל כפתולוגיות וישנה הטענה כנגד המודלים של השלבים, שהם מניחים כי האבל מסתיים בשלב הקבלה (רוס) או בשלב ההתארגנות המחודשת (בולבי) בעוד שהמציאות מתארת כי האבלות על האובדן אינה נגמרת,  אלו רק הביטויים שלה שמשתנים לאורך השנים.   הגישה העכשווית מאמצת את המודל הדו-מסלולי לאבל של שמשון רובין. רובין מציע כי מרגע שאדם חווה אבדן, חייו ממשיכים הלאה לאורך שני קווים מקבילים: קו התפקוד בחיי היום יום וקו המשכיות הקשר המשתנה עם הנפטר. כלומר אדם יכול לתפקד היטב ביום יום אך עדיין לחוות רמות גבוהות של מעורבות עם דמות הנפטר.

לאנשים החווים אובדן למשפחותיהם ולאנשי המקצוע אני מציעה לערוך הכרות עם השלבים שמתארים החוקרים השונים, לא כי צריך לזכור אותם או להחליט מי מנצח, אלא כי בכך נוכל כעזרה הדדית לנרמל את מופעי האבל השונים ולאפשר להם את הזמן שלהם מבלי להירתע מהזעם או לחלופין מהנתק, מבלי לנסות לתקן או לטפל, ואולי גם כדי להפחית הדאגה שמתלווה. יש לנו נטייה לרצות לפתור בעיות ולתקן שברים - להציע, לתכנן, לתקן, לפרש, להסביר ולפתור. אבל מה שנדרש כאן הוא האמנות שבלהיות נוכח/ת  - לאפשר להורים האבלים לעבור את התהליך שלהם בדרכם.
הילה, בתי, שבגיל 16 וחצי איבדה את תמנע שהייתה כה קרובה אליה אמרה לי באחד הימים לנוכח אחת ההצעות שלי לשיכוך "אני עוד לא שם. אני עוד מתאבלת ואני לא רוצה לשכך את זה".  האפשרות של שתינו להכיר בתקופות הקשות האלו כמהלכים של מערכת בריאה עזרו לה להמשיך להתאבל ולהמשיך בחייה בו זמנית.

תהליך האבל, ממש כמו לידה, צריך את הזמן שלו. גם כאן, אף אחד לא יכול לעשות זאת בשבילה, וגם כאן היא צריכה סביבה תומכת כדי לאפשר לכך לקרות, כדי לאפשר לשלבים להשלים את עצמם.  כדי שמתוך החושך הזה יוולדו איזה שהם חיים.  לפעמים, האם זיהתה צורך ליצור זמן אבל מסודר כמו מעין שבעה פנימית של עצמה  - השבעה שלא הייתה. נשים מצאו כל מיני דרכים יצירתיות ליצור זאת לעצמן -  ובמקרים רבים הזמן הזה התגלה כיקר ערך באופן בלתי רגיל.  הוא הופיע ממצוקה אבל בהיותו, תפקד כ 'זמן גולם' (כמו שאחת הנשים קראה לו) זמן הבשלה של משהו בתוכה שחיכה להבשיל.

מתוך הכתובים / קרן פרידמן גדסי




 

 

​