הנה משהו שגיליתי מתוך שנים של הקשבה לסיפורי לידות: דווקא כשהסיפור נשמע 'רגיל', אבל התחושה של המספרת עצמה לגבי האירוע אינה 'רגילה', דווקא אז אני שמה-לב איך חושי ההקשבה שלי מתחדדים להם, נהיים קשובים עוד יותר,  לכל הדקויות.
'תראי,  הלידה שלי הייתה בסך הכול רגילה מהירה וטבעית, אבל... ' אני שומעת פעמים כה רבות בקליניקה.
זה השלב שמשהו משתנה בתנוחת הגוף שלה, היא מתקשה להמשיך לדבר, הדמעות מציפות, המילים נתקעות. אני מציעה לה את האפשרות להישאר שם רגע, להפנות את תשומת-ליבה לתחושות. 
אני בודקת איתה מה התחושה המשמעותית שעולה בה כעת. אני מקבלת תשובות שונות ו.. דומות, רבות מהן מכילות את המילים: בדידות, חוסר אונים, פחד גדול, ייאוש, אובדן שליטה, קיפאון. 
ומיד אחר כך מגיעות מילים מתנצלות, מטשטשות. הגוף מזדקף, כמו מנסה להסתיר את מה שקרה כאן עכשיו. 'תראי בסך הכול הלידה עברה טוב ונורא שמחתי שהצלחתי ללדת טבעי'.

נוסח אחר יהיה 'אבל אני לא יכולה להתלונן, חברות שלי עברו לידות ארוכות ואחת בסוף גם הגיעה לקיסרי. הן מקנאות בי על הלידה הקצרה שלי'.  
משהו ב - להגיד בקול רם שהיא הרגישה בלידה חסרת-אונים,  שהיה שם פחד משתק, בדידות תהומית - מאיים. זה יכול לאיים על 'סיפור הלידה הטובה'. זה יכול לאיים על תחושת המוצלחות שהיא רוצה להחזיק בתוכה, אולי זה מאיים על התחושה שלה כלפי האיש שלה, אם היא תגיד שהרגישה לבד,  מה זה אומר עליו?  הוא הרי היה כל כך מקסים בלידה וניסה לעזור, איך היא יכולה להגיד שהרגישה שם לבד?  "אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה" אישה תאמר. "הייתה לי לידה רגילה אז למה אני כל כך כל כך מפחדת מהלידה הבאה?" תאמר אחרת.

​

הן מגיעות מנסות להבין מה מקור הקושי שהן חוות בעקבות הלידה. יש שיודעות, אבל לא העזו לומר זאת עד עכשיו. יש שהעזו, ומיד בנחמדות, הושתקו כשהזכירו להן שהייתה להן לידה נהדרת בהשוואה ל....  והן זקוקות למרחב בו הדברים שהן פוגשות בתוכן יוכלו להתבטא ולקבל משמעות.

​

החברה שולחת את המסר: הלגיטימציה להגיד על הלידה שלך שהיא הייתה בשבילך חוויה קשה או טראומתית תתקבל רק בתנאים מסוימים. צריכה להיות שם דרמה 'אמיתית'. דרמה  למשל זה - לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי, דרמה אמיתית יכולה להיות גם בסיפור על לידה ארוכה נורא,או על אפידורל שלא עבד.  זה צריך להיות משהו ממשי, משהו שאפשר 'להחזיק' בו.  אחרת, זה מפחיד מדי. זה מפחיד כי אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה. כי מה נעשה, כחברה, עם אישה שאומרת שהרגישה לבד למרות שהיו סביבה המון אנשים? מה נעשה עם אישה שאומרת שהרגישה שהיא עומדת למות בלידה, שמרגישה שהיא הולכת לאיבוד, שהיא בדרך ללא מוצא. איך נציל אותה?  
ואנחנו הרי כל כך רוצים לראות את הלידה כאירוע משמח..