אנחנו כותבים ספרים, יוצרים סרטים, יושבים שנים על ספת הפסיכולוג או נוסעים למסע שורשים כדי להחזיר לעצמנו חלקיקי עבר שאבדו, למלא חללים שנפערו בסיפור החיים שלנו. החלק החסר בסיפור שואב אותנו לנוע בעקבותיו. כמה כוח יש לו לחלקיק החסר שהוא ככה מושך אותנו אליו?
 
"זה כמו שטח מת. חלקים שלמים מהלידה נעלמו לי ואני לא מצליחה להגיע אליהם"   
שטחים מתים בזיכרון החוויתי מתנהגים כמו איבר פאנטום, נחווים כקיימים בלי האפשרות לגעת בהם.  המערכת יודעת אותם אבל חסרה אותם.   כך זה עובד: במצבים טראומטיים המוח מייצר הפרשה מוגברת של קורטיזול, וכשזו מתרחשת לזמן ממושך נוצרת הפרעה בפעילות ההיפוקמפוס במוח. ההיפוקמפוס אחראי על תחושה של זמן ומרחב, ולכן ההפרעה הזו יוצרת 'זמן מנותק'  -  כלומר, נוצר פער ברצף הזיכרון החוויתי המודע.  
 
"מאז הלידה אני מסתובבת בעולם עם הרגשה שיש חלקים ממני שמפוזרים במקומות אחרים ואני לא מצליחה לאסוף אותם. זה משגע אותי".    
חוסר המנוחה הזה שנוצר מתוך חוסר היכולת ליצור רצף תחושתי של האירוע שקרה, הוא אחד מהסימפטומים שאנשים מתארים לאחר אירועים טראומטיים.   בתהליכי עיבוד לידה אפשר לשמוע נשים שמתארות תחושה תמידית של משהו שחסר ושלא מניח להם.  זה דומה לחלק האחד החסר בפאזל 3000 החלקים שהרכבנו, שתשומת הלב שלנו כלואה בו.  למרות שהפאזל יפיפה העין נתפסת לשם  והמערכת עסוקה בלדמיין את החסר, מחפשת את התחושה שמשלימה את התמונה. 

"אני זוכרת שצרחתי מכאבים אבל לא הייתי שם, אני לא זוכרת את ההרגשה שהוא יוצא ממני, אני לא זוכרת את המראה שלו, אני לא זוכרת את ההרגשה שלו עלי. נעלמתי. אני שומעת אימהות אחרות מדברות על הקושי עם כך שזו הייתה לידת ואקום ושהלידה לא הייתה 'טבעית'. אין לי עניין עם זה שילדתי עם ואקום בכלל. אני רק רוצה להיזכר, להרגיש שהייתי שם, שילדתי". 
תקופה ארוכה לאחר הלידה, רק הרגע הזה מכל פאזל הלידה – נשאר. כמו מבקש משהו, ולא עוזב.
 
תופעות של דיסוציאציה והעלמות הזיכרון מוכרות כתוצאה מאירועים טראומטיים מסוגים שונים. אנשים חיים איתן במינונים שונים למשך תקופות ארוכות, לפעמים כל החיים, ויש כיום דרכי טיפול רבות ומוצלחות.   עם זאת, חשוב לומר משהו על התופעות הללו בהקשר של תהליך לידת תינוק: זוהי צרימה בלתי נסבלת כשתחושת הנתק מתפשטת ברגעים בהם החיבור הוא הכל.