אין לך שם.  אין לך מקום. אין לך זמן.  נולדת אינךָ

כשאפגוש אדם בלי יד אראה אותו ואת ה אין-יד שלו.   בעיני רוחי אראה את היד שהייתה, או שהייתה יכולה להיות. אני אראה את החלק שאין לו המשך, אני אראה את החסר, אולי אדמיין את התנועות החסרות, אולי הגוף שלי ירגיש בתוכו את החוויה של הגוף שמולי – את החוויה של להיות גוף בלי איבר מסוים. אני אראה אותו שלם בדיוק כפי שהוא,  גוף שלם שמכיל אין.
"מי שאני זה גם מה שאין לי. מי שאני זה גם התינוק שאין לי" היא אמרה. "ולא רואים את זה. זה מטורף שאני הולכת ברחוב ולא רואים. זה כמו ללכת ברחוב עם פצע פתוח בחזה ואף אחד לא רואה. זה משגע אותי. תראו! תראו! אני רוצה לצעוק להם, לפתוח את החולצה ולהראות להם את הפצע. למה אני רוצה להראות להם את הפצע בכלל? גם זה מטורף כנראה. "
 

מה קורה כשלא רואים את ה-אין? הוא מחפש שיראו גם אותו. ה-אין רוצה להיות חלק מהשלם, להיות חלק.  ממש כמו ה-יש.
אחת הנשים שפגשתי אמרה לי "אני רוצה שכשיסתכלו עלי יראו את כולי. ושידעו שגם כשאני שמחה יש בי גם מקום עצוב שזוכר. "תראי", היא מסבירה, "כשאני עם אנשים שמכירים את האין שלי, אני מרגישה שהם שומרים עליו.  במקומות אחרים, לפעמים אני מפחדת שהוא הולך לי לאיבוד."
כשרואים את ה-אין – אז כולם 'שומרים' עליו. יש לו נוכחות יותר ברורה כי רואים אותו. אנשים שהאובדן שלהם 'בלתי נראה', כמו אובדן הריון בו אין קבר בו אף אחד לא הכיר את מה שעכשיו הוא -אין, אובדן בלתי נראה כמו תחושת בטחון או שמחה שאבדה עם אירוע טראומטי, אנשים כאלה יאמרו לעיתים שהיו מעדיפים לאבד רגל – כי כך לפחות היו מבינים אותם. הם יתארו את הקושי ב-אין הבלתי-נראה והבלתי-מובן שהם חווים.
נשים שעברו לידה שקטה מתארות עד כמה זה היה משמעותי עבורן שעוד מישהו ראה את התינוק שלהן, אחרי הלידה. שעוד מישהו ראה את הקשר הזה שהן חיות בתוכן, את הקשר שהן איבדו.  כשמשהו הופך כל כך לא מוחשי, לעדות בנוכחותו יש משמעות בתהליך הריפוי.  
שעוד מישהו יודע, שעוד מישהו מכיר את ה- אין שלה.
אנחנו מכירים את זה מאנשים שנפגעו מטראומה, הם יספרו כי העובדה שיש דמות משמעותית  ש'אישרה' להם את האירוע והפגיעה, מישהו שאימת להם את קיומה של החוויה שהם חוו – היא עובדה משנת חיים עבורם.
את הקשר עם התינוק שברחם האם יודעת בתוכה. כשהוא נולד יש הרבה שותפים לידיעת הקשר הזה.   אם הוא לא נולד, גם הקשר שהיא חוותה לא נולד איתו.
"אני מרגישה שהכרתי אותו כל כך טוב…. ואני היחידה בעצם שהכירה אותו. אף אחד לא יודע את היותו, כולם רק יודעים את אינותו."
הפחד לשכוח את הזיכרון נוכח בעוצמה רבה כשהאובדן הוא בלתי-נראה, כשהסביבה לא מחזיקה גם היא את הזיכרון שלו, כשאין ייצוג מוחשי.

כשה-אין לא נראה, פעמים רבות יופיע משהו בתוך האדם שמופקד לשמור על ה-אין, שתפקידו לשמור על ה-אין שלא ייעלם.  במיוחד כשה- אין הוא ילד שלא נולד.

כי כשרואים אותה בהיריון נוסף – רואים רק את היש, לא את האין. רואים רק את הגדילה לא את האובדן.
ועבורה, ככל שה-יש גדל –  ה-אין נהיה יותר מוחשי.  עבורה, לילד שגדל בתוכה יש אח.  יש לו אח שאינו.  ורק היא יודעת, את שניהם בתוכה. רק היא יודעת שגם ה-אין, הוא חלק ממנה.