כל הזכויות שמורות ל B.O.T | Birth Oriented Thinking | תקשורת בשדה הלידה

ספריית מאמרים | עבודה עם סיפורי לידה

צריך ידית כדי לפתוח

נשים מגיעות אלי בדרך כלל עם משהו שיש לו כבר שם או כותרת:  ההפלה. הניתוח. האובדן. הרופא. הטראומה. ההתפרקות. האכזבה.
לפעמים השם מספר על משהו שקרה ולא היה צריך לקרות, לפעמים הוא מספר על מה שהיה אמור לקרות, ולא קרה.
אנחנו אוחזות בשם איתו היא באה, כמו בידית של דלת. הידית חשובה לנו, כי כשיש שם, כשיש משהו שהיא מרגישה ויש לה שם עבורו, זה מאפשר להתחיל לגעת בו. מניסיוני אני יודעת, השם הנוכחי, נמצא שם  כעת רק כדי להיות הידית שמאפשרת לפתוח את הדלת פנימה, הוא עדיין לא מספר באמת את שרצתה להביע.
גיתית הגיעה לקראת הלידה השניה, היא הגיעה עם הכותרת: הכישלון. אחזנו בידית הזו, ורק העמקנו מגע עם הדבר הזה שכרגע קורא לעצמו כשלון, כדי להכיר אותו עוד, מתוך הנחה שהמפגש עם המרחב שבין החוויה לתיאור שלה, מאפשר תנועה.
העמקת המגע גילתה את השכבות מתחתיה, והופיעה תחושה חזקה שעוד לא היה לה שם, כשהיא התבהרה תיארה גיתית חוויה של אובדן. מהנקודה שבה אובדן 'עלה לכותרות',  טיפס אל מעל השכבות והתגלה לאויר – חווית האבל שלה, קיבלה מקום להיות.  היא הכירה באבל שבה על מה שלא קרה, על מה שנמנע ממנה, ועל מה שהיא איבדה.
אצל גיתית עצם הזיהוי איפשר ביטוי לאבל שלא קיבל מקום עד אז, ומתן המקום לאבל איפשר תנועה.  אבל גם עצם הזיהוי עצמו, של מה שנוכח והופעת התיאור המתאים, הוא כשלעצמו כבר מאפשר למשהו להשתנות, ובכך אני רוצה להמשיך לעסוק כאן.
יש פעמים בהם אני פוגשת אישה, לרוב סביב סיפור הלידה שלה, כשהסיפור הפנימי בתוכה חיפש דרך לספר את עצמו, אבל הוא היה כל כך לא מוכר לה, או לא תואם לסיפור החיצוני, כך שלא היה לו שם. (זה יכול לקרות למשל כשהלידה נחשבת לטובה בפרמטרים חברתיים ואולם היא חווה משהו קשה בכל פעם שהיא פונה בתוכה אל חווית הלידה ). וכשאין שם, המשהו שהיא חווה, נראה כאילו הוא לא קיים. מה היא תגיד ? …אני מרגישה משהו בתוכי …  שיש לו תחושה.. זה מרגיש כמו…
במקרה כזה, אני יודעת שאני פוגשת אישה שלא הייתה לה ידית, ומכיוון שלא הייתה לה ידית, היא לא אמרה כלום, ולא עשתה כלום  -  כי אם אין במה לאחוז, אז אולי זה לא באמת נמצא.  הקולות המוכרים כאן יהיו : 'אולי זה רק נדמה לי'  'זה בטח תכף יעבור' ודומים להם.
כשאין שם מוכר, אנחנו מתבלבלים.   מצד אחד נרגיש שיש שם משהו… מצד שני הוא לא מוגדר ואני לא מוצאת לו שם מוכר, אז אולי אני סתם מדמיינת..   ואז, הוא נשאר שם בפנים, בלי שניצור איתו קשר.
אני מניחה שיש הרבה יותר מקרים של אנשים עם כאבים פנימיים עמומים, או לא מוכרים, שמגיעים מאוחר מאד לקבלת טיפול רפואי לעומת אנשים שהביטוי אצלם מופיע עם סימפטומים חיצוניים ברורים.


ידית או מנעול?
נוכחות של שם יכולה להוות ידית, אם נשתמש בה כך, אבל לעיתים היא מתפקדת כמנעול.
"הזוגיות שלנו היא זוגיות מורכבת. אנחנו באים ממקומות מאד שונים"  מילי אומרת לי בנחרצות. עבדנו קצת עם השמות, עם הכותרות שהיא נתנה לזוגיות שלהם. גילינו שהיא הרגישה כך לפני הרבה שנים ומאז – היא כבר לא באמת יודעת מה זה אומר עבורה 'זוגיות מורכבת' או 'מקומות מאד שונים'
זמן רב היא הייתה נעולה בתוך הכותרות האלה.  העצירה המשותפת שלנו על החוויה הנוכחת שלה כרגע בתוך הזוגיות, הביאה לתיאורים שונים לגמרי , מה שאיפשר לביחד שלהם להגיע אחרת ללידה הקרובה.
אני מכירה את המנעולים האלה אצלי. למדתי לשים לב לזה, זה קורה כשאני מתארת משהו באותן המילים פעם אחר פעם, או נשארת עם אותו התיאור לאורך זמן רב. אם רק אעצור רגע, אוכל לשים לב שאני בעצם לא מרגישה כלום כשאני אומרת את זה, וזה מיד מסמן לי שאין לתיאור הזה שום קשר אלי כרגע, כלומר, הוא לא תואם את החוויה שלי כרגע.
ולמה היא משמעותית כל כך, ההתאמה? ההתאמה היא כמו מפתח,  היא מכילה בתוכה את התנועה קדימה.  היא מאפשרת לאבל את המקום שלו, כי רק אז מתפנה מקום לחיים. היא מאפשרת לחווית הזוגיות לגלות עוד פנים שלה, כי אז הם יוכלו להמשיך לנוע ביחד.