כמו סופה ממרחקים, עוצמות הלידה מביאות איתן סיפורי עבר, זיכרונות, כאבים ופצעים, מוכרים ושאינם מוכרים.  הם באים כדי להשתנות. ללידה, כמו למעברים אחרים בחיים, יש את הפוטנציאל ליצור שינוי.

​

חלק #1 למה היא מתנהגת כאילו מישהו התקיף אותה?  - לידה וחוויה של איום

מה קורה אצל אישה בלידה כתגובה למצב שנתפש בתוכה כמאיים? – בשאלה הזו בחרתי להתמקד. מתוך התבוננות בתהליכי לידות רבים ראיתי כי גם אם מקור האיום נתפש כחיצוני כמו גורם רפואי או פרוצדורה רפואית וגם אם מהתהליך הפיזיולוגי עצמו,  ובין אם מקור האיום ידוע ובין אם הוא נדמה כדמיוני, בכל המצבים האלו – מופעלת תגובת הגנה פיזיולוגית. ההשפעה של מנגנון תגובה זה על הלידה, תבחן במאמר. אין זה בהכרח משנה אם את יודעת מהו סיפור הטראומה של האישה שמולך, אני אומרת פעמים רבות בהרצאות שאני מעבירה בנושא טראומה ולידה.  המפתח נעוץ בהכרות עם  התהליכים הפנימיים המתרחשים אצל האישה הזו, בסיטואציה הנוכחית. גם אין הכרח לדעת  בדיוק למה האישה הזו מגיבה דווקא כך, העניין הוא שזו עובדה: חלק מהנשים חוות את הלידה שלהן או חלק ממנה כחוויה של איום.

בין רבע לשליש מהנשים אחרי לידה דיווחו על המצאות סימפטומים פוסט-טראומטיים בתקופה שלאחר הלידה [1] . כלומר: משהו בתהליך הלידה או בתקופה שסביב הלידה, היה טראומטי, או היווה טריגר לרה-טראומטיזציה.   שרון מתארת:  "הצירים מגיעים ואני לא מוכנה אליהם.  אני מרגישה את כל הגוף שלי מתקשה לקראתם, אני לא מצליחה לזוז. הם מתקיפים אותי. אני שומעת מסביבי נשים צורחות כאילו שוחטים אותן…  עוד מעט זה יקרה גם לי.. עוד מעט זה יהיה איום ונורא, אני חייבת לעצור את זה…" [2] גם מתוך התיאור של מרב אפשר לשמוע איך משהו בלידה שלה נחווה כמאיים להשתלט עליה: "שכבתי על המיטה מקופלת כולי ולא זזתי. זה היה כל כך חזק שזה שיתק אותי.  הרגשתי שזה כל כך חזק, יותר חזק ממני, ושאם אני אזוז,  אם אצא מהתנוחה הזו שהחזקתי בה את עצמי כל כך חזק, זה ישתלט עלי לגמרי…"

המנגנון הפיזיולוגי של תגובה לאיום מייצר תהליך הפוך לתהליך של התקדמות הלידה.   מערכת 'מאוימת' מגייסת רמות גבוהות של משאבים אל הפריפריה של הגוף,  זרימת הדם אל הרחם פוחתת ופונה החוצה אל עבר הגפיים כדי לאפשר בריחה או מאבק.  במצב כזה מנקודת מבט של המערכת הביולוגית כדי להגן על הצאצא יותר בטוח לשמור אותו בפנים , כי בחוץ, מסוכן כרגע. ולכן במקרים כאלה יש סיכוי שתהליך הלידה יואט. אם כי לא תמיד זו ההשפעה.

"הלידה היא פרדוקס פיזיולוגי" אומרת ורנה שמידט,[3]  Verena Schmid) )    החוקרת תהליכים פיסיולוגיים בלידה "האישה צריכה ללכת נגד גופה שלה על מנת להביא ילדים לעולם. היא צריכה לסבול  "התקפה" על רקמות הגוף מצד העובר הגדל בתוכה, דבר הנוגד כל עיקרון של שימור עצמי. "  עוד מציינת שמידט: "כשמתקיימת התפיסה הפנימית שקיים איום על שלמות הגוף, עוברים מסרים של סכנה דרך כאב, ומופעלת המערכת של תגובת הגנה פיסיולוגית למצב של איום"  כשאישה חווה את הצירים כהתקפה. כאילו הצירים מאיימים על קיומה או קיום התינוק, מערכת העצבים שלה נכנסת לכוננות לתגובת הגנה.  תצפיות ומחקרים שנעשו לאורך העשורים האחרונים מתארים כי כשחיה בעת ההמלטה חשה כי משהו בסביבתה מאיים עליה, היא 'עוצרת' את הלידה.[4] [5]

תחושת האיום אצל שרון ומרב הייתה תוצר של התהליך הפיזיולוגי עצמו. אצל אירה היה זה תפישתה את העובר בתוכה. אירה תיארה את העובר כ 'ישות המנהלת חיים משלה בתוך גופה', ומאיים להשתלט עליה:  "הייתה בתוכי תחושה כאילו הוא משתלט עלי, העובר.  הוא מכאיב לי, הוא עושה שם מה שהוא רוצה, הוא לוקח ממני את השליטה על הגוף שלי, ועוד מעט הוא גם יקרע אותי".

ואפשר גם למצוא תיאורים רבים של נשים החשות פגיעות וחסרות אונים דווקא בבית החולים. כשיעל סיפרה על הלידה שלה היא אמרה: "כל פעם שהרופא נכנס התחלתי לרעוד. הוא כל כך הכאיב לי קודם כשבדק אותי ולא יכולתי לעשות כלום.  לא הייתי מוכנה לזה, הוא לא הסביר לי כלום. הרגשתי איך אני מתכווצת מפוחדת וחסרת אונים כל פעם שהוא נכנס. רציתי לברוח ממנו ולא יכולתי" .  יעל הרגישה שהיא לא יכולה לברוח מהסיטואציה המכאיבה והמפחידה.  הטריגר כפי הנראה היה התקשורת עם הרופא, והבדיקה הואגינלית עצמה.

​

חלק #2  מנגנון התגובה לאיום

כדי להבין מה קורה לאישה שמגיבה בלידה כאילו משהו מאיים עליה,  אתאר תחילה את השלבים של מנגנון התגובה הפיזיולוגית לאיום.  להבנת המנגנון הנ"ל יש חשיבות רבה בעיני עבור אלו שנמצאים עם האישה בצומת הזו. חלקים רבים מהתיאור המוצג  כאן מבוססים על גישת ה -  Somatic Experiencing (SE)  גישה טיפולית  זו הינה תרפיה ממוקדת-גוף שפותחה על ידי ד"ר פיטר לוין, (Levine) חוקר טראומה, ונלמדת כיום במקומות שונים בעולם. (9) (8)   
אנסה להדגים כאן את רצף התגובה כשמשהו בי חווה תחושת סכנה:
נניח שבעודי עומדת ברחוב מחכה לחברה, אני שומעת נביחות חזקות, אני מסובבת את הראש לכיוון
הנביחות  ורואה כלב גדול רץ לכיוון שלי, נדמה לי שהוא רץ אלי. הפנים שלי פונות לכיוון שממנו הוא מגיע, ואני מנסה לבדוק אם יש אופציה לתקשורת איתו בדרך כלשהי. 
בדיקת אפשרות לתקשורת  - באחריות מערכת הנקראת ה  SES  Social Engagment System  ותפקידה הוא יצירת תקשורת ראשונית. בשלב הבא, המערכת שלי תבדוק האם המצב אכן מסוכן.  המסקנה תהיה כמובן מורכבת גם מהחוויות הקודמות שלי עם כלבים נובחים וגם מזיכרונות אחרים,  מודעים או לא.
הערכת מצב  - באחריות האמיגדלה, החלק במוח שאחראי על זיכרונות רגשיים.  אם הבדיקה הראשונית מסמנת על מצב מסוכן, המערכת תיכנס לכוננות לתגובה. במקרה הנ"ל – האם יש מקום שאני יכולה לברוח אליו, כך שהכלב לא ישיג אותי,  או האם יש איזה מקל או אבן באזור כך שאוכל לזרוק עליו ולהרחיק אותו.
כוננות תגובה - Fight or Flight  - באחריות השלוחה הסימפתטית של מערכת העצבים האוטונומית.
האופציה השלישית – Freeze -  תופיע אם נדמה לי שאין אפשרות בטוחה ומהירה של מקום לברוח אליו, וגם אין סיכוי לזרוק על הכלב משהו כדי שיתרחק ממני,  יופעל מנגנון ההישרדות שיגרום לי לקפוא על מקומי.       כשהמערכת מזהה שאין לה אפשרות סבירה לשמור על עצמה על ידי  בריחה או מאבק – היא נכנסת למצב קפיאה. הרציונל ההישרדותי שעומד מאחורי תגובת הקפיאה הינו  שאם התוקף (במקרה הנ"ל, הכלב) לא ישים לב  שאני שם, אולי ייאבד עניין ויעזוב. מנגנון הקפיאה הוא בחירה הישרדותית.   בטבע, כשאיילה נרדפת על ידי נמר ומזהה בנקודה מסוימת שאין לה  סיכוי לברוח, או לנצח במאבק, היא תעשה עצמה מתה.  היא תשכב ללא תזוזה ומערכות גופה ייכנסו למצב של תפקוד מינימלי.   היא יודעת שזו הדרך היחידה שלה באותו הרגע לצאת מזה בחיים בתקווה שהנמר יאבד בה עניין, או שברגע שהוא לא ישים-לב היא תקום ותברח.

סוף טוב או  – כמעט סוף טוב..  בעוד אני עומדת קפואה, מפחדת לזוז, מפחדת שהכלב עוד רגע יתקיף אותי,   הוא חולף על פני וממשיך לנבוח אל עבר החתול שטיפס על העץ ושרק עכשיו התגלה לעיני. עד כאן, השלבים שתוארו מוכרים פחות או יותר לרובנו.
הבנת התהליך הבא, על פי גישת ה SE  ומניסיוני עד כה, הינו נתון קריטי בהבנת התפתחות סימפטומים שלאחר הטראומה, ובמניעתם.  בשלב הנוכחי, לאחר שזיהיתי שהכלב המשיך בדרכו,   אפשרות אחת תהיה לאסוף את עצמי מהר ולהמשיך את כל מה שתכננתי להמשך היום.  אפשרות נוספת תהיה לעצור, לקחת כמה דקות, ולשים לב למה שמתרחש בי כרגע. כלומר, לשאול את עצמי איך אני מרגישה, מה עולה בתוכי עכשיו, ולשים-לב גם לסימנים הגופניים.    אולי הגוף רועד מהמתח שחוויתי בדקות האלו, אולי ארגיש את הצורך לקחת נשימות מלאות,  אולי יעלו דמעות ובכי של פריקת המתח, אולי ארגיש שאני צריכה לנער את הידיים והרגליים או  ללכת קצת ברחוב כדי לשחרר את המתח שהצטבר.

השלמת התגובה – אנרגיה שמבקשת להשתחרר 
לטובת הקשר עם תהליך הלידה, חשוב להבין  את נקודת המבט הפיזיולוגית בשלב הזה. כשהמערכת שלי זיהתה את הכלב כגורם מסוכן ומאיים,  היא התכוננה להגיב  (לברוח או להיאבק).  ההתכוננות לתגובה, כוללת בין היתר סימפטומים כמו התגברות קצב הלב, התגברות קצב הנשימה, עליה בלחץ –הדם, וגם הזרמת דם לשרירים כדי לאפשר תנועה מהירה יותר.  כלומר, היא דואגת לארגן משאבים, אנרגיה לפעולה המתוכננת. אבל מכיוון שלא התבצעה התגובה המתוכננת, ולא הגבתי אלא קפאתי במקומי, כל האנרגיה שהתארגנה והתכוננה לפעולה, נשארת כלואה בגוף, ללא תנועה. ואנרגיה שנשארת כלואה ולא משתחררת, מחפשת דרכים לצאת.   התגובה המתוכננת, שלא יצאה לפועל, מחפשת דרך להשלים את עצמה.

באופן טבעי מעניין לראות שחיות עושות זאת באופן טבעי.  דוגמה לכך מופיע בסצנה מסרט תיעודי של " נשיונל ג'יאוגרפיק"  בו מתועד דב קוטב שהורדם על ידי חומר הרדמה שנורה ממסוק. הדוב, ששמע את רעש המסוק מאחוריו, החל לרוץ, הוא רץ עד שזריקת ההרדמה שנורתה מהמסוק שרודף אחריו פגעה  בו, ואז נפל על הקרקע ושכב רדום ללא תזוזה עד שסיימו לטפל בו.  כשצפו בו מתעורר מסם ההרדמה, הוא רעד כולו.   ראש, כתפיים, גפיים. הוא הניע וגלגל את רגליו, ונראה היה כאילו הוא משלים את הריצה. לאחר מכן נשם נשימות עמוקות, פורק את שאריות האנרגיה העצומה שגויסה בתוכו לצורך הבריחה, שנקטעה על ידי זריקת ההרדמה.  מאותו הרגע, הדוב חזר למצב רגיעה והמשיך בפעילותו הרגילה. (3) (4)  כלומר, מערכת עצבים בריאה,  יודעת לייצר אנרגיה לפעולה, יודעת ליצור תהליך של שחרור ופריקה,  ויודעת לחזור למצב מנוחה. לפי הצורך.

 

 

חלק #3 מפתח התגובה

המחזוריות היא אחד המאפיינים העיקריים של לידה פיזיולוגית.  השלוחה הסימפתטית (כוננות לתגובה)  והשלוחה הפרה-סימפתטית (חזרה לאיזון) מתנהלות ביניהן בסנכרון במחזוריות הנעה בין גלי הצירים לזמנים שבין הצירים. אולם, מה קורה אצל אישה בלידה שמרגישה שהיא מותקפת? שמישהו/משהו מאיים עליה? במצב כזה גם כשגל הציר חלף, מערכת העצבים 'נתקעת' במצב כוננות, בתגובת הגנה הישרדותית. כתוצאה מכך המחזוריות הטבעית נפגעת ומצב העוררות נשאר קבוע.  המערכות מתכוננות ואינן מרפות, והאישה נשארת עם רמת מתח גבוהה. בהיבט ההורמונאלי, כשהמחזוריות הטבעית של הלידה נפגעת,  התוצאה תהיה שהקאטכולאמינים (המשפחה של האדרנלין)   הנותנים אנרגיה למצב כוננות, אינם מיוצרים לסירוגין כפי שהיו אמורים בתהליך בריא של לידה,  אלא נשארים ברמה גבוהה.  וכשאלו מופרשים ברמה גבוהה באופן רציף, הם גורמים לתגובה של עיכוב בייצור הורמון האוקסיטוצין ובהפרשת האנדורפינים, שהם אלו שדואגים להרפיה של הסגמנט התחתון של הרחם ולהתקדמות הלידה. (רפרנסים 3,4,5) כלומר, ההשפעה הפיזיולוגית של חווית איום, משבשת את המאזן ההורמונאלי העדין של הלידה ועלולה ליצור שיבוש בתהליך הלידה. כמו עיכוב בהתקדמות והשפעה על חמצון העובר.
 

סוד ההתנערות
תיאור ההתנהלות של הדוב מספר לנו שאולי יש איזה סוד שטמון בהתנערות הזאת,  בהשלמת התנועתיות שנקטעה. העובדה החשובה שנצפתה, היא שמרגע שגופו סיים להשלים את מה שנעצר קודם לכן, חזר הדוב לענייניו כרגיל.  שלב פריקת האנרגיה הכלואה הינו קריטי.   כשאישה הרגישה מאוימת בלידה, לא משנה מאיזו סיבה, ודפוס ההתמודדות שלה היה קפיאה, יהיה עלינו לעזור לה לבדוק איך אפשר יהיה לפרוק את האנרגיה הכלואה כדי לשחרר את רמת המתח הגבוהה, ולהמשיך בלידה.  ככלל, היכולת של אישה להגיב לאירועים המשתנים בתוכה ומסביבה בעת הלידה, מאפשרת למחזוריות הלידה להמשיך ולהתקיים, וללידה להמשיך ולהתקדם. חוסר התנועה, הקפיאה במקום, אי התגובה – יוצרים אנרגיה תקועה שלכודה במערכת, המשבשת את ההתנהלות הטבעית של התהליך. נראה שאולי  אנחנו מגלים שוב, מעוד זווית, שאחד המפתחות המשמעותיים בתהליך הלידה הוא מפתח התגובה, הפעולה, התנועה האותנטית.  Levine [6] מציין כי מקור הסימפטומים הפוסט-טראומטיים הם תנועה שהייתה מוכנה לתגובה אך לא התבצעה, ויצרה עודף אנרגיה שתקוע בגוף, במערכת העצבים.  ניסיונו מראה כי מרגע שנבחרה תוכנית פעולה כתגובת הגנה של הגוף, עליה להתבצע עד תומה, כדי שהן הגוף והן הנפש יקבלו את הסימן שהסכנה חלפה ושהמערכת יכולה לחזור לתפקודה הרגיל. ביצוע הפעולה שתוכננה מאפשר לפרוק את האנרגיה שהתעוררה והמערכת תוכל לחזור למחזוריות הטבעית שלה ולשמור על יכולת תקינה להגיב בעתיד. אולם במידה והגוף אינו משלים את תוכניתו, עודפי האנרגיה נותרים תקועים, מערכת העצבים מאבדת את איזונה, ומחפשת הזדמנות לפריקה.

רות מתארת את התוצאות של חוסר התגובה בלידה:
"זה היה נורא.  לשכב במיטה בחוסר אונים מוחלט, בלי יכולת לעשות כלום.  ניסיתי לדבר אבל  האנשים מסביבי לא הקשיבו לי, הם עשו לי בגוף כל מיני דברים בלי להתייחס אלי בכלל. בלי להסביר לי מה קורה ובלי לשאול אותי. ולא הצלחתי להגיב.  כשחזרתי הביתה מבית חולים, היו לי כל לילה סיוטים. חלמתי שרודפים אחרי ואני לא מצליחה לברוח"   היא רצתה להגיב, להגיד, לזוז, ולא עשתה זאת. המערכת התכוננה, אבל לא הגיבה. האנרגיה שהתעוררה לפעולה, נכלאה. סיוטי הלילה שלה, הם הניסיון של האנרגיה הכלואה למצוא דרך החוצה. סיוטי לילה נכללים בסימפטומים המתארים תסמונת פוסט-טראומטית.

במקרים מסוימים,  הקפיאה היא מנגנון ההתמודדות המוכר לאישה.  כמו אישה שעברה אירוע טראומתי אולי בתקופת ילדותה וזו דרך ההתמודדות שהמערכת שלה מכירה. ולכן כך היא מגיבה.  כשמשהו בתוכה מסמן על איום, כך הגוף שלה יודע להגיב, כך הגוף שלה יודע לשמור על עצמו.  על ידי אי-תגובה. אי-תזוזה.  במקרה כזה, כמו הדוב, אחרי האירוע,  כשתחושת האיום השתחררה, המנגנון הפיזיולוגי מבקש לתת לאנרגיה שהצטברה, להתפרק.  אצל יולדת כזו כשהרופא יצא מהחדר, יכול להיות שהיא תתחיל לרעוד.  כשהלידה תגמר אולי היא תזיע מאד. כשהציר יעבור, היא תפרוץ בבכי ותגיד את כל המילים שלא אמרה עד אז.  רעד, הזעה, בכי, נשימה עמוקה -  כל אלו הן דרכים חכמות של הגוף לשחרר אנרגיה אצורה.

​

 

 

 

חלק #4 הלידה כמנגנון פריקה

תהליך הלידה עצמו הינו בעל פוטנציאל לתפקד כמנגנון פריקה. המחזוריות הטבעית של גלי הצירים יוצרת זאת, אבל גם השלב השני בפני עצמו, צירי הלחץ והלידה, מהווים מנגנון פריקה בפני עצמו. זהו שלב , בו עוצמה אדירה מתגייסת כדי ללדת כדי לתת לתינוק לצאת, ובמיטבו , הוא מאפשר למסת אנרגיה עצומה להשתחרר. זהו זמן בו היולדת מוצפת אדרנלין שמאפשר התגייסות של כל המערכות, ואז מגיעה הדחיפה, הנשיפה, התנועה שקורת מתוך הגוף, מעין כוח פנימי שבאותו הרגע לא נותן ברירה אלא להגיב אליו, ומתרחשת התפרקות אדירה של אנרגיה ותחושת שחרור עצומה.

"רק אחר כך הבנתי מה היה הדבר שהשתחרר ממני ברגעי הלידה. מן הסתם, שחררתי את התינוק שהיה בתוכי,  אבל היה שם יותר מזה. זה היה כאילו כל הפגיעות , כל הבושה והאשמה והכאב שגר בתוכי מגיל 11 , כל זה הפך להיות כמו כדור ענק  מתחת לראש של בתי.  זה היה כאילו היא לא תצא עד שאני אשחרר את הכל.   לא יכולתי להפוך לאימא עד שדחפתי את זה החוצה ממני. ודחפתי, הכל נזל ממני, והרגשתי שכל הואגינה שלי מתנקה ומתנקה כדי שהתינוקת שלי תוכל להגיע לאור. זה הרגיש כמו התנקות, התחדשות.  כשהיא יצאה היה היתה כל כך  טהורה כל כך מושלמת, ואני הרגשתי סוף סוף משוחררת , מודה לה שהיא לקחה אותי דרך מסע מאתגר כל כך בחיי. [7]  עוצמות תהליך הלידה הן הנותנות הזדמנות לפריקת אנרגיה שהייתה כלואה שנים רבות,  לפעמים עד כדי Restart, עד כדי תיאור הלידה כתחושה של התחלה חדשה. של ניקוי. של לידה מחדש. אם מערכת העצבים שלנו היא זו שכולאת את האנרגיה ברגע האיום, אז ממש שם, דרך מערכת העצבים, נמצאת גם ההזדמנות לשינוי.