אנשים (אחרים, לא אנחנו כמובן) מחפשים להתנגד. מפרסמים עצומות, כותבים ביקורות נוקבות בפייסבוק, מצלמים את עצמם שואגים בתוך קהל המפגינים בככר. וזה לא סתם, יש תחושת חוזק שמופיעה עם תגובת ההתנגדות. תרגילי התנגדות דרך אגב, הם אכן דרך מצוינת לחזק את השרירים.  
נדמה לי, אבל אני מעריכה שיש שיתנגדו לאמירה הזו, שלרוב, העניין אליו אדם מתנגד – הוא איך לומר, לא העניין האמיתי, אלא בעצם באמת הזדמנות מצויינת לחזק איזה שריר.  

כשפגשתי את מיקי לקראת הלידה השלישית שלה היא דיברה על מלחמות עם הצוות. כשפרטנו לפרטים את המלחמות שהיא ניהלה בלידות הקודמות היא פתאום הבינה: "אני נלחמת כדי לא להיות זו שנפגעת. זו פעם ראשונה שאני מבינה שאני בעצם יוצרת את המלחמות האלו כדי לא להיות חסרת אונים על מיטת בית חולים" היא סיפרה על דייט שהיה לה כשהייתה בת 18. בחור שפגשה ויצאה איתו, וקיים איתה יחסי מין אלימים באותה הפגישה. היא לא נלחמה בו, לא צעקה, לא בכתה, וגם לא התעמתה איתו מאז. 

מבלי שהייתה מודעת לכך, הסיטואציה בלידות הזכירה לה את חוסר האונים שחוותה אז, את הפחד מחוסר היכולת להגיב וכל איש צוות בחלוק הרגיש עבורה כבעל כוח וכפוטנציאל היקלעות למצב שבו היא לא תוכל להגיב שוב.  נדמה לה שאולי היא אפילו "חיפשה" הזדמנויות להילחם, היא אומרת. והלידות היו הזדמנות להוכיח לעצמה שהיא יותר לא נכנעת ולא שותקת, היא נלחמת ולא מוותרת גם כשמי שמולה מרגיש גדול יותר. 

​

אבל מה באמת קורה למי שממול, למי שנמצא בצד שההתנגדות מופנית אליו?  
למופעים של חולשה לרוב יותר קל לנו להגיב באמפטיה, אבל התנגדות מעוררת התנגדות.  ונכון שלמדנו שאיילים מתחזקים דרך כך שהם מתנגחים אחד בשני וש"זה חלק מהתפתחות תקינה של גיל ההתבגרות" העובדה שכבר כמה חודשים זו שמתגוררת איתנו 14 שנה צורחת וטורקת דלתות. נורמלי, נכון. אז מה. זה כואב כשמישהו נלחם בך וכמעט בלתי אפשרי לזכור שיש משהו שכדאי להקשיב לו, מאחורי הצרחות הלא מובנות האלו. 

​

כשאישה מגיעה ללדת, הצוות שפוגש אותה כמו נקלע לתוך סרט שנתנו לו לראות מתוכו רק סצנה אחת בלבד, בלי לדעת שום דבר על העלילה ועל השחקנים ובלי שום הכנה. יולדת "קשה" או "בעייתית" היא אולי אישה שזו הפעם הראשונה שהיא עומדת על שלה. היא תמיד עשתה מה שאמרו לה והיא משתמשת בזירת הלידה כהזדמנות: דרך האינטראקציה הזו, ו - 'על חשבון הצוות' -  היא מחזירה לעצמה את עצמה. ואין שום תרגום בגוף הסרט. 

פגשתי אישה ששנים הייתה התינוקת של כולם גם כשהייתה כבר בת שלושים ובהריון, כך כולם התייחסו אליה.  היא 'ניצלה' (בלי להיות מודעת לכך כמובן) את הלידה כדי להצליח לגבש לעצמה זהות של אדם מבוגר. באופן פרדוקסלי, העובדה שהלידה הייתה ארוכה ושהיו כל כך הרבה רגעים בלידה שדרשו התערבות רפואית ודיאלוג עם הצוות איפשרו לה פעם אחר פעם 'להתאמן' בלהגיד: לא / לא עכשיו / אני לא מסכימה / עוד מעט / אני רוצה כך ולא כך.  

יולדת בעייתית כבר אמרנו? 
ואולי הבעיה האמיתית נעוצה בעובדה שלרוב הבעת התנגדות למשהו - היא לא באמת מה שרצינו להביע. כמה פעמים רק שעות אחרי הריב הזוגי ידעתם לומר "בעצם מה שהתכוונתי לומר זה.. "    ועוד יותר מכך, ביותר מדי מקרים מופע של התנגדות פונה בכלל אל האדם הלא נכון. זה לא כי התכוונו להכעיס או להכאיב, זה פשוט שמשהו בנו שלא הצליח לקבל ביטוי, אי שם, מתישהו, במקרה כלשהו בעבר - והחליט שעכשיו זה הזמן.